Steinsaltz Commentary Ketubot 104a – ביאור שטיינזלץ כתובות קד.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

דְּמִדַּלְיָא וּבְסִים אַוֵּירָא. הָהוּא יוֹמָא דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי גְּזַרוּ רַבָּנַן תַּעֲנִיתָא וּבְעוֹ רַחֲמֵי וְאָמְרִי כֹּל מַאן דְּאָמַר נָח נַפְשֵׁיהּ דר׳דְּרַבִּי יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. סְלִיקָא אַמְּתֵיהּ דְּרַבִּי לְאִיגָּרָא אָמְרָה עליוני׳עֶלְיוֹנִים מְבַקְּשִׁין אֶת רַבִּי והתחתוני׳וְהַתַּחְתּוֹנִים מְבַקְּשִׁין אֶת רַבִּי יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ תַּחְתּוֹנִים אֶת הָעֶלְיוֹנִים כֵּיוָן דַּחֲזַאי כַּמָּה זִימְנֵי דְּעָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא וְחָלַץ תְּפִילִּין וּמַנַּח לְהוּ וְקָמִצְטַעַר אֲמַרָה יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ עֶלְיוֹנִים אֶת הַתַּחְתּוֹנִים. וְלָא הֲווֹ שָׁתְקִי רַבָּנַן מִלְּמִיבְעֵי רַחֲמֵי שָׁקְלָה כּוּזָא שָׁדְיָיא מֵאִיגָּרָא [לְאַרְעָא] אִישְׁתִּיקוּ מֵרַחֲמֵי וְנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְבַר קַפָּרָא זִיל עַיֵּין אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ דְּנָח נַפְשֵׁיהּ קַרְעֵיהּ לִלְבוּשֵׁיהּ וְאַהְדְּרֵיהּ לְקִרְעֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ פְּתַח וַאֲמַר אֶרְאֶלִּים וּמְצוּקִים אָחֲזוּ בַּאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים וְנִשְׁבָּה אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲמַרוּ לֵיהּ נָח נַפְשֵׁיהּ אֲמַר לְהוּ אַתּוּן קָאָמְרִיתוּ וַאֲנָא לָא קָאָמֵינָא. בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי זָקַף עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה אֲמַר רבש״ערִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁיָּגַעְתִּי בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתַי בַּתּוֹרָה וְלֹא נֶהֱנֵיתִי אֲפִילּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם בִּמְנוּחָתִי יָצְתָה ב״קבַּת קוֹל וְאָמְרָה {ישעיהו נ״ז:ב׳} יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. עַל מִשְׁכָּבְךָ מִיבְּעֵי לֵיהּ מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לר׳לְרַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם אוֹמְרִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רבש״ערִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם צַדִּיק פְּלוֹנִי בָּא אוֹמֵר לָהֶם יָבוֹאוּ צַדִּיקִים וְיֵצְאוּ לִקְרָאתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ יָבֹא בְּשָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. ^אאָמַר ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם שָׁלֹשׁ כִּיתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יוֹצְאוֹת לִקְרָאתוֹ אַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ בֹּא בְּשָׁלוֹם וְאַחַת אוֹמֶרֶת הוֹלֵךְ נִכְחוֹ וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁהָרָשָׁע נֶאֱבָד מִן הָעוֹלָם שָׁלֹשׁ כִּיתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה יוֹצְאוֹת לִקְרָאתוֹ אַחַת אוֹמֶרֶת {ישעיהו מ״ח:כ״ב} אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ {ישעיהו נ׳:י״א} לְמַעֲצֵבָה יִשְׁכַּב וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ {יחזקאל ל״ב:י״ט} רְדָה וְהׇשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים.: מתני׳מַתְנִיתִין: כׇּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם כׇּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁיֵּשׁ בכ״הבְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁתַּעֲשֶׂה טוֹבָה כְּנֶגֶד כְּתוּבָּתָהּ דִּבְרֵי ר׳רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. ^בוחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים כׇּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם כׇּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. מֵתָה יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים.: גמ׳גְּמָרָא: אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף עֲנִיָּיה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים וּמָרְתָּא בַּת בַּיְיתּוֹס עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. אֲמַר לֵיהּ לְפוּם גַּמְלָא שִׁיחְנָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ לְרַבִּי מֵאִיר מַהוּ שֶׁתְּשַׁלֵּשׁ תֵּיקוּ.: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כׇּל זְמַן.: אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף אֲתַאי קוֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה לָא גָּבְיָא בְּהַהִיא פּוּרְתָּא אַחֵילְתַּא. אֲמַר לֵיהּ אִין כׇּל מִדַּת חֲכָמִים כֵּן הִיא בְּאַרְבָּעִים סְאָה טוֹבֵל בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קוּרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הֵעִיד רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי לִפְנֵי רַבִּי שֶׁאָמַר מִשּׁוּם אָבִיו ^גלֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ אֲבָל שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אֲפִילּוּ שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת ^דב״חבַּעַל חוֹב גּוֹבֶה שֶׁלֹּא בְּהַזְכָּרָה הֵיכִי דָמֵי אִי דְּלָא נָקֵט שְׁטָרָא בְּמַאי גָּבֵי אֶלָּא דְּנָקֵיט שְׁטָרָא וב״חוּבַעַל חוֹב הוּא דְּלָאו בַּר אַחוֹלֵי הוּא הָא אַלְמָנָה אַחֵילְתַּא. הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ ^הלְעוֹלָם דְּלָא נָקֵיט שְׁטָרָא וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. וְהָאָמַר ר׳רַבִּי אִלְעָא שׁוֹנִין ^וגְּרוּשָׁה הֲרֵי הִיא כְּבַעַל חוֹב הֵיכִי דָמֵי אִי דְּלָא נְקִיטָא כְּתוּבָּה בְּמַאי גָּבְיָא אֶלָּא לָאו דִּנְקִיטָא כְּתוּבָּה וּגְרוּשָׁה הִיא דְּלָאו בַּת אַחוֹלֵי הִיא הָא אַלְמָנָה אַחֵילְתַּא. הָכָא נָמֵי כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. ^זאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק תָּנֵי רַב יְהוּדָה בַּר קָזָא בְּמַתְנִיתָא דְּבֵי בַּר קָזָא תָּבְעָה כְּתוּבָּתָהּמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א טור יורה דעה ת״ג:י׳
שולחן ערוך יורה דעה ת״ג:י׳

^ב רמב״ם הלכות אישות ט״ז:כ״ג
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
טור אבן העזר ק״א:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ק״א:א׳

^ג רמב״ם הלכות אישות ט״ז:כ״א
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
טור אבן העזר ק״א:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ק״א:א׳

^ד טור חושן משפט צ״ח:א׳
שולחן ערוך חושן משפט צ״ח:א׳

^ה טור חושן משפט צ״ח:א׳
שולחן ערוך חושן משפט צ״ח:א׳

^ו רמב״ם הלכות אישות ט״ז:כ״א
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
טור אבן העזר ק״א:ד׳
שולחן ערוך אבן העזר ק״א:ד׳

^ז רמב״ם הלכות אישות ט״ז:כ״א
טור אבן העזר ק״א:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ק״א:א׳

E/ע

הערותNotes

דמדליא ובסים אוירא [שהיא גבוהה ומבושם אוירה]. א מסופר: ההוא יומא דנח נפשיה [אותו יום שנחה נפשו, נפטר] רבי, גזרו רבנן תעניתא, ובעו רחמי [תענית וביקשו רחמים], ואמרי [ואמרו]: כל מאן דאמר [מי שיאמר] ״נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רבי״ — ידקר בחרב. סליקא אמתיה [עלתה שפחתו] של רבי לאיגרא [לגג] אמרה: עליונים מבקשין את רבי, והתחתונים מבקשין את רבי — יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון דחזאי [שראתה] כמה זימני דעייל [פעמים שנכנס] לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער [ומניח אותן ומצטער] ביסורי חולי המעיים שלו, אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים. ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי [ולא היו שותקים חכמים מלבקש רחמים] עליו שיחיה ולפיכך לא הועילה תפילתה. שקלה כוזא, שדייא מאיגרא לארעא, אישתיקו מרחמי, ונח נפשיה [נטלה כד והשליכה מן הגג לארץ, ומפני הרעש הפתאומי שתקו מלבקש רחמים, ונחה נפשו, נפטר] רבי. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לבר קפרא: זיל עיין [לך ובדוק] מה שלומו של רבי, אזל אשכחיה דנח נפשיה [הלך, מצאו שנחה נפשו, נפטר]. קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה [קרע את לבושו והחזיר את הקרע לאחוריו] שלא ייראה, וכשבא לפני חכמים פתח ואמר: אראלים (מלאכים) ומצוקים (צדיקים שבארץ) אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון הקדש. אמרו ליה [לו]: נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רבי? אמר להו [להם]: אתון קאמריתו [אתם אמרתם] ואנא [ואני] לא קאמינא [אמרתי], שהרי החליטו שלא יאמר איש שנפטר רבי. ועוד מסופר: בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר בתפילה: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי מן העולם אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי. יצתה בת קול ואמרה: ״יבוא שלום ינוחו על משכבותם״ (ישעיה נז, ב). ושואלים: מדוע נאמר ״על משכבותם״ בלשון רבים, ״על משכבך״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי פתח בלשון יחיד! ומעירים: דבר זה מסייע ליה [לו] לר׳ חייא בר גמדא. שאמר ר׳ חייא בר גמדא אמר ר׳ יוסי בן שאול: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, צדיק פלוני בא. אומר להם הקדוש ברוך הוא: יבואו צדיקים ויצאו לקראתו, ואומרים לו הצדיקים: ״יבא בשלום״, ואחר כך ינוחו על משכבותם שאר הצדיקים. אמר ר׳ אלעזר: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו, אחת אומרת לו: ״בא בשלום״, ואחת אומרת: ״הולך נכחו״, ואחת אומרת לו: ״יבא שלום ינוחו על משכבותם״. בשעה שהרשע נאבד מן העולם, שלש כיתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו, אחת אומרת: ״אין שלום אמר ה׳ לרשעים״ (ישעיה מח, כב), ואחת אומרת לו: ״למעצבה ישכב״ (ראה ישעיה נ, יא), ואחת אומרת לו: ״רדה והשכבה את ערלים״ (יחזקאל לב, יט). ב משנה האלמנה כל זמן שהיא בבית אביה ובהיותה שם מפרנסים אותה היורשים, הריהי גובה כתובתה לעולם, אפילו לאחר שנים רבות. כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים, ומדוע? שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה שנותנת לאחרים מעט מעט, ומוציאה מרכוש היתומים עד שהוא מצטבר כנגד כתובתה, אלו דברי ר׳ מאיר שאמר משום (בשם) רבן שמעון בן גמליאל. וחכמים אומרים להיפך: כל זמן שהיא בבית בעלה — גובה כתובתה לעולם, שמפני שהיורשים מטפלים בה מתביישת לתבוע מהם, ואילו כל זמן שהיא בבית אביה — גובה כתובתה רק עד עשרים וחמש שנים ואנו מניחים שמחלה על כתובתה אם לא תבעה אותה עד אז. אם מתה — יורשיה מזכירין ליורשי בעלה את חוב כתובתה ויכולים לחזור ולתבוע אותה עד עשרים וחמש שנים. ג גמרא אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לר׳ מאיר האומר שאשה במשך עשרים וחמש שנים נהנית כנגד כל כתובתה, האם ענייה שבישראל שכתובתה מועטת הזמן הוא עד עשרים וחמש שנים, ומרתא בת בייתוס שהיתה עשירה מופלגת וכתובתה מרובה גם כן הזמן הוא עד עשרים וחמש שנים? ואיך ייתכן שיש זמן אחד לכולם! אמר ליה [לו]: לפום גמלא שיחנא [לפי הגמל המשוי], כלומר, העשירה שכתובתה מרובה עושה גם טובה מרובה, וכל אחת לפי עושרה נהנית מן הכתובה. איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: לדעת ר׳ מאיר מהו שתשלש (שתחלק), שאם הדבר נחשב לדבריו לפי השנים שנהנית, הרי אם עברו פחות שנים תפסיד רק חלק מכתובתה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והריהי תיקו [תעמוד] במקומה. ד שנינו במשנה, וחכמים אומרים: כל זמן שהיא בבית בעלה הריהי גובה כתובתה לעולם, וכשהיא בבית אביה גובה את כתובתה עשרים וחמש שנים. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אתאי [באה] קודם שקיעת החמה של עשרים וחמש שנים — גובה כתובתה, באה לאחר שקיעת החמה — לא גביא [אינה גובה]? וכי בההיא פורתא אחילתא [באותו זמן מועט מחלה] על כתובתה? אמר ליה [לו]: אין [כן], כל מדת חכמים שיש לה שיעור וגבול, כן היא, וכל היוצא מן התחום שקבעו — כאילו לא עשה כלום. שהרי בארבעים סאה שבמקוה — טובל ונטהר, ואילו בארבעים סאה חסר קורטוב (משהו) — אינו יכול לטבול בהן. אמר רב יהודה אמר רב: העיד ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי לפני רבי שאמר ר׳ ישמעאל משום (בשם) אביו ר׳ יוסי: לא שנו אלא שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידיה, כגון במקום שאין כותבים כתובה, אבל אם שטר כתובה יוצא מתחת ידיה — גובה כתובתה לעולם. ור׳ אלעזר אמר: אפילו שטר כתובה יוצא מתחת ידיה — אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנים. מתיב [מקשה] רב ששת על דברי רב יהודה בשם רב: שנינו, בעל חוב גובה שלא בהזכרה. כלומר, איננו צריך במשך הזמן להזכיר שחייבים לו חוב זה וגובה אף לאחר זמן מרובה. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אי דלא נקט שטרא [אם שאינו מחזיק שטר בידו] — במאי גבי [במה הוא גובה]? אלא ודאי יש לומר שמדובר באופן דנקיט שטרא [שמחזיק בשטר] ונדייק מכאן: ודווקא בעל חוב הוא דלאו בר אחולי [שלא בן מחילה] הוא, שאין סברה לומר שמחל את החוב, הא [הרי] אלמנה אחילתא [מחלה] ושלא כעדותו של ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי! הוא מותיב לה [מקשה אותה, את הקושיה הזו] והוא מפרק לה [מתרץ אותה]: לעולם תפרש את הברייתא בבעל חוב דלא נקיט שטרא [שאינו מחזיק בשטר], והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — כשהחייב מודה שלא פרע. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר׳ אלעא: שונין חכמים בברייתא: גרושה הרי היא כבעל חוב ואינה צריכה להזכיר כל פעם את חוב כתובתה. ונברר: היכי דמי [כיצד מדובר]? אי דלא נקיטא [אם שאיננה מחזקת] בכתובה, במאי גביא [במה היא גובה]? אלא לאו דנקיטא [האם לא מדובר שמחזיקה] בכתובה, וגרושה היא דלאו [שלא] בת אחולי [מחילה] היא, שהרי אינה נשארת בבית ואין לה יחסים טובים עם המשפחה שנאמר שמוחלת על כתובתה, הא [הרי] אלמנה אחילתא [מחלה אותה, את הכתובה] על אף שיש שטר בידה! ומתרצים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כשחייב מודה, שהיורשים מודים שלא נפרעה עדיין כתובתה. אמר רב נחמן בר יצחק: תני [שנה] רב יהודה בר קזא במתניתא דבי [בברייתות שהיו שנויות בבית] בר קזא: תבעה כתובתה —מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון